<h1>שו"ת הרי"ף ח"א סימן ט"ז</h1>
<h2>דף כב:</h2>
שאלה ראובן כתב מתנת בריא לשמעון בסך ידוע, ונפטר ראובן, והוציא שמעון השטר ותבע ליתומי ראובן, והוציאה האלמנה כתובתה ותבעה אותם, ולא הניח ראובן בכדי כתובה ושטר המתנה, ובקש בית דין להגבות כתובתה, אמר שמעון אני אגבה תחלה שהמתנה שלי מוקדמת מן הכתובה, השיב אפוטרופוס דיתמי ואמר כי אמרו רבותינו ז"ל אין נזקקין לנכסי יתומים אלא לשטר שיש בו ריבית או לכתובת אשה משום מזוני, ושמעון אומר אין הפרש בין כתובה בין מתנה כל הקודם זכה, והאפוטרופוס אומר אילו היה שטר חוב הכי נמי, אבל שטר מתנה אין לך כלום עד שיגדילו היתומים, אבל אני לא אמכור קרקע היתומין ותגבה. יורנו רבינו, אם היה מן הדין לגבות אותה מתנה עם הכתובה, והיו שם קרקעות שקנה אותם לאחר זמן המתנה, ולא הניח נכסים בכדי שתי השטרות, נדון בהן דין לוה ולוה ואחר כך קנה יחלוקו כשאר הלואות. ואם יש מן הדין שיחלוקו כשאר הלואות היאך יחלוקו, במחצה או לפי הממון של שטרות. תשובה הוו יודעין שזה שאמרה ההלכה אין נזקקין לנכסי יתומים וכו' לא נאמרה על כל פנים, שהרי רב אשי הוציא מן הכלל תנו שדה זו לפלוני ומנה זו לפלוני ועל השאר אמר אין נזקקין, הילכך רואים אם יש במתנה תנו או כיוצא בו יגבה אותה בעלה, ובלבד שלא תהא מטבע, ושתהא מצויה אצל הנותן בשעת המתנה, וכיוצא בה אומרים יתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר שבקיהו, יש בה מן הדין שיגבה קודם. ואם אותן נכסים לא קנאם אלא לאחר זמן שני שטרות, אם כן הוא אין לאחד מהן דין קדימה, כמו שאמר לוה ולוה ואחר כך קנה יחלוקו [ב"ב קנ"ז ע"ב], כמו שהזכרנו בפרק מי שהיה נשוי בפירוש אותה ההלכה [כתובות נ"א ע"א]. ואם היה בשטר דבר שחוששין בו לספק בו, אמר רב אשי אנן מזדקוק לא מזדקקין, ישאר עד שיגדילו היתומים וידון עמהם, ושלום יצחק ב"י אלפאס.
